זו ההזדמנות שלכם להפוך לגיבורים / ערן פיש

הכסף מדבר. תמיד. עד שמגיעים לגביע.

לא, לא מדובר בביטוי חדש שהפריח את השממה בשנים האחרונות. הכסף המדבר היה שם תמיד. בטח בכדורסל. בטח כשמכבי תל אביב עדיין חלק מהליגה. בטח. בטח.

במציאות שבה כסף קונה אליפויות, יש משהו קצת שונה בנוף של גביע המדינה. כי מה זה הגביע בסופו של יום? טורניר מרגש שיכול להפוך עונה מייאשת להיסטורית.  אז נכון, גם הליגה, בחסות הפיינל פור, הפכה בשנים האחרונות לטורניר. אבל טורניר מוזר כזה, שונה, בתנאים מגבילים, שגם הם מונעים מכסף.

הטורניר שלנו מתחיל אי שם בחודש אוקטובר (כשאין שביתה בלאומית), נמשך בדמצבר הקפוא, ומגיע לשיא בפברואר הקריר לא פחות, עם הנפה. אבל כזו שאפשר וצריך לשתות ממנה, לא לנגב חומוס.

והדרך לשם? רצופה מהמורות.

משחקי נוק-אאוט בשלבים שונים לחלוטין של העונה, שנועדו להעניק עוד תואר בעונה ארוכה מדי, לקבוצות שלאו דווקא מסוגלות להחזיק מעמד כמעט תשעה חודשים (מה יגידו האוהדות על זה?), אבל יודעות להביא את עצמן לשיא, ברגע הנכון, פעם אחר פעם. אחר פעם. אחר פעם.

הפועל בגמר הגביע זו תופעה שזכיתי לראות רק פעמיים בימי חיי. פעם אחת זה נגמר במפח נפש בדרבי. שנה קודם לכן זה הסתיים בהנפה, אבל מבחינתי, ההנפה לא הייתה מושלמת. רחוק משם. היא הייתה טראגית אפילו.

גם אז הייתי האנדרדוג, אבל מהצד השני.

זאטוט בן שמונה שמשחק כדורסל בהפועל גבעתיים, מעריץ את יובל אשכנזי ושרון שרקזי, בטוח שאלימלך הוא באמת המלך, ונדהם כל פעם מחדש, בתכל’ס עד היום, שמור נעמן הוציא 800 בפסיכומטרי.

יסלחו לי שמעון אמסלם, תומר שטיינהאור, חיים זלוטיקמן, עמוס פרישמן, עמי נאווי, דייויד ת’רדקיל, רדנקו דובראש וחבריהם. אני סלחתי להם על שלכלכו את הסמל עם פרסומת לבירה מיותרת.

הגיע העת לפנות את הבמה ההיסטורית לדם חדש. אדום עוד יותר מקודמו.

רביב לימונד, תומר גינת, ריצ’י האוול, ג’רל מקניל, דבון אקון פרסל, אלאדה אמינו, ג’מאל שולר, סטו דגלאס, ים מדר וצוף בן משה – יש לכם הזדמנות לעשות משהו שמנוגד להלך הרוח הרגיל. ללכת נגד המוכר והידוע. להפוך לגיבורים על זמניים עבור הילדים של היום. האמת, גם עבורנו הזקנים.

אז יאללה הפועל. זה תלוי רק בך. לא ביריבה, לא בשופטים, ובטח שלא בצהובים שנשארו הפעם בבית.

תחזירו אותנו לגמר. התגעגענו.