זיכרונות מבית האבות / ניתאי אריה

אי שם בשנת 2079, יושבים תומר גינת ורביב לימונד בבית אבות שצמוד לחוף הים. הם מסתכלים על השקיעה ומעלים זיכרונות. “תגיד תומר, אתה זוכר את העונה הזאת שלא פתחנו טוב בליגה והחליפו לנו כמעט חצי מהסגל?”. תומר מהרהר בקול רם “זכור לי משהו, זו הייתה העונה עם הגביע?”. “כן כן” עונה לו רביב, “שמשום מקום הגענו לחצי גמר. אני כבר בגיל שקשה לזכור מה היה בדיוק, אתה זוכר אם זכינו בסוף?”. “לא נעים לי להגיד”, עונה לו תומר, “אבל גם אני לא זוכר. הייתה איזו עונה שזכינו בגביע והיו אלפי אדומים שחגגו איתנו ביציעים. זה היה תואר ראשון שמועדון הכדורסל הביא מזה שנים”.

“יודע מה? בוא נתקשר לריצ’ האוול” אומר רביב בנחרצות. “הוא חי עדיין?” התפלא גינת “הייתי בטוח שהוא יסתבך בשלב מסוים באיזו צרה”. “חי ונושם. אני מתקשר אליו”.

רביב: הלו ריצ’, מה נשמע אחי? זה רביב לימונד, הקפטן שלך.

האוול: רביב… רביב שהיה קולע טוב מחצי מרחק?

רביב: כן! איזה מלך שאתה זוכר. תשמע אני ותומר גינת יושבים פה ומנסים להיזכר בעונה בה זכינו בגביע. אתה זוכר מתי זה היה בדיוק? אולי בעונה הזאת שהצטרפת באמצע?

האוול: לא בטוח. תעלה לוועידה את הבחור שהיה קולע שלשות בעיקר באימונים.

רביב: סטו דגלאס?

האוול: כן זה.

רביב: הנה אני מצרף.. הלו סטו?

סטו: מי זה? אני באימון קליעות מחוץ לקשת.

רביב: עזוב זה לא ישפר לך את הקליעה. בקיצור זה רביב עם הקליעה מחצי מרחק. אתה זוכר אם זכינו בגביע בעונה הזאת שהתחלנו רע עם ג’ונתן הולמס ודאלאס מור?

סטו: בטח. אני קלעתי במשחק הזה 10/10 מה-3. זכיתי ל-MVP של המשחק.

רביב: ריצ’, נראה לי שסטו נהיה סנילי והתחיל להמציא לעצמו מציאות נרדפת. אין מצב שהוא עשה את זה.

האוול: כן אחי אתה קצת הוזה.

רביב: טוב אתם לא עוזרים לי כאן. אני מעלה לשיחה את הילד בן ה-78, ים מדר. אם הוא לא יזכור כנראה שאף אחד אחר לא. הלו, ים?

ים: קפטן! מה נשמע? שמח לשמוע שאתה עדיין חי.

רביב: מה?! טוב לא משנה. אתה זוכר אם זכינו בגביע בעונה הראשונה שלך בבוגרים?

ים מדר: בטח שאני זוכר! אנחנו…

האם ים מדר ייזכר בזכייה היסטורית?

המשך, בתקווה, יבוא ביום שני הקרוב.