"תומר, אני והפועל תל אביב"

לכל אחד יש את הסיפור על למה הוא אוהד קבוצה מסוימת. אצלנו יצא שכל המשפחה אוהדת הפועל, אבל מסיבות שונות. הסיבה שלי היא תומר.

 

כשהייתי בכיתה ב׳ אהבתי מאוד כדורגל, אבל לא הייתה קבוצה שתפסה לי את הלב. תומר, בחור גבוה, חזק, חייכן וחבר טוב אמר לי לנסות לראות את המשחק של הפועל תל אביב שיהיה הערב, נגד מכבי חיפה. ראיתי. לא עפתי. הפועל הובילה 1:0 והיה משחק סביר מאוד. ברגע שמכבי חיפה הפכה את התוצאה ל-2:1 וראיתי את הקהל של הפועל מעודד בטירוף - הבנתי שיש פה משהו מיוחד. 

מאז זה היה משולש האהבה שלנו: תומר, אני והפועל תל אביב. הולכים למשחקים עם ההורים, או בלעדיהם כשהם עושים תורות מי מסיע בהלוך ומי מחזיר. ובעיקר - נהנים. נהנים לנו בעולם הבועתי הזה שקוראים לו הפועל תל אביב. 

 

השנים עברו והפועל תל אביב הפכה להיות המשפחה שלנו. המשפחה שלי הייתה חלק פעיל מאוד באהדה שלנו, התחלנו להכיר אנשים ביציע, הרגשנו בני בית באיצטדיון, והצטרפנו למסע של הכדורסל - בהדר יוסף, במשחקי חוץ קרובים ובדרייב אין. 

 

נחזור לתומר.

 

את תומר הכרתי בגן חובה. ומאז? מאז בחיינו חלפו עשרות, אולי מאות, אנשים זמניים. אנשים שלקחו חלק ונעלמו. החברות שלנו הייתה מבוססת בכל רגע נתון בחיים, ויש להפועל, הצלע השלישית שלנו, חלק מאוד גדול בזה.

החיים הערימו עלינו המון קשיים - בזוגיות, בלימודים, בצבא, בעבודה… אבל תמיד היה לנו את המפלט הזה, לי את תומר, לתומר אותי ולנו את הפועל. בין אם זה טלפון באמצע הלילה לבוא לסיבוב לשבת מחוץ לאתר הבנייה שהחליף את בלומפילד או ליד החנייה של הדרייב אין. לדבר, לפרוק. יצאנו למסעות חוצי ישראל בשביל זמן איכות ושעתיים משחק שולי וחסר חשיבות. ואצלנו תמיד המשחקים היו שוליים. העיקר היה הביחד, הכיף, האווירה, הצחוקים. ״הזקנים מהחבובות״ קראה לנו עדי אשתי. 

 

הפועל היתה משפחה. מאז ומתמיד. והיו הרבה הזדמנויות בהן הדבר בא לידי ביטוי. אם זה אחרי הפציעה שלי בצוק איתן, כל חיי אזכור שבין כל הביקורים בבית החולים נכנסו נציגי הקבוצה עם כיסאות ובאו לשבת איתי. הם לא באו לביקור חטוף וקצר, אלא לשמוע, להקשיב, לקשקש. 

החיים שלנו היו מאוד אדומים. ביחד ובנפרד. הם היו אדומים עד אותו הלילה השחור. ואז, בלוויה של תומר, עם מאות אוהדי הקבוצה, שחקנים אנשי מועדון, מהכדורסל ומהכדורגל, כולם הראו שכל אחד מאיתנו הוא חלק בשרשרת. בשרשרת האדומה של החיים. כל אחד חשוב. וכמו שהפועל הייתה ערך עבורנו - עבור תומר, גם אנחנו ערך בשביל הפועל.

כשקיבלתי את הבשורה על תומר התפרקתי. אחרי שהצלחתי לאסוף את עצמי נשארתי חזק עד אותו הרגע ששרו את ההמנון של המועדון מעל הקבר. שם הבנתי שזה נגמר. משולש האהבה שלי נשבר. נשארנו רק הפועל ואני. זוג אוהבים שמתגעגע ועומד לבד מול העולם.

 

אבל הפועל זו משפחה, וזה אף פעם לא להיות לבד. יש חברים שבאים למשחקים ומחממים את הלב, יש את המשפחה הגרעינית שפוקדת את היציעים יותר מאשר את העבודה שלהם, ואת הפועל. הפועל שלא נותנת לאף אחד להיות לבד. לעולם.

 

אני אוהב אותך תומר, ומתגעגע.

 

ובכל יום שעובר, אוהב אותך יותר.