ג'ייקובן בראון: אני יודע שיקרו בהפועל דברים טובים, תמיד אוכל להגיד: הייתי שם כשזה התחיל

בוא נתחיל בפציעה שלך, מיד ידעת שזה נגמר?
ידעתי את זה ברגע שעליתי לחסימה, ידעתי את זה כי כשקפצתי, הרגשתי את זה מיד. ואתה יודע שזה היה גרוע. ידעתי שזה רע מיד.

אז למה חזרת למשחק? 
זה פשוט אני, אני מרגיש ש-55% ממני על המגרש טובים יותר מ-60% מהשחקנים באירופה.
איך אתה מסביר את זה?
זה רק הרצון, אני תמיד חושב רק על אנשים אחרים.  כשאני מסתכל ואני רואה את האחים שלי על הפרקט ואני רואה את האוהדים האלה ביציע, אני אומר לעצמי "יש רק עוד 15 דקות. תביא את זה לאחים שלך, מה זה עוד 15 דקות?" כי בסופו של יום, אתה אף פעם לא יודע מתי זה נלקח ממך, וזה נלקח ממני.

7 באוקטובר, 6:38 בבוקר כשקמת, זה הרגיש לך אחרת?
איך זה גרם לך להרגיש לא לשחק בישראל העונה?
כמה האולם הזה והאוהדים האלה מוסיפים למשחק שלך באופן אישי?
האוהדים נותנים לך את הדחיפה הנוספת הזו. הם לא גורמים לך לנצח משחקים, אבל הם כן נותנים לך את האנרגיה הנוספת הזו. כי בסופו של יום אתה עדיין צריך לשחק כדורסל. הם לא יכולים לעשות את זה בשבילך. כל מה שהם יכולים לעשות זה לתת לך אנרגיה. כשאתה תחרותי ואתה רואה אוהדים כאלה, כשחקן יריב, אתה רוצה לשחק כי אתה יודע שכאשר תלך למשחק הבא, לא יהיו שם אוהדים כמו כאן. 

בתור מישהו שמשחק באולם הזה כל יום, אני מבין למה שחקנים רוצים לבוא לכאן ולשחק, זה הגיוני. אני הייתי בצד הנגדי, בגלבוע גליל ובירושלים, כשבאתי ושיחקתי כאן זה היה כיף,  אמיתי, ממש כיף, האנרגיה הזו עוזרת לך.

אתה חושב שאוהדי הפועל הם יחודיים?
לא ראיתי הרבה קהלים כאלו. אני רואה את הכוכב האדום, פרטיזן, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס אבל שם יש אנרגיה שונה כשהם מרגישים שזה משחק גדול יותר אבל לא בכל משחק. אני מרגיש שהקהל שלנו הוא שונה. אוהדים אחרים לא יעשו הכל כדי לתת לך אנרגיה הזו. זה מאוד מאוד ייחודי.

בחזרה לכדורסל, אתה רואה את עצמך כמנהיג הקבוצה? כי ראיתי אותך מתרוצץ במהלך הרבה זמן עם המאמן פרנקו. כאילו אתה נותן הרבה הערות, אז אתה רואה את עצמך כמנהיג?
כשאתה הפוינט גארד, פשוט אין לך ברירה. זו האחריות שיש לך. 

אז זה חלק מהתפקיד? כאילו כל פוינט גארד צריך להיות מנהיג?
 1000% אתה חייב להיות, כי אתה המנוע, אתה המנוע של הספינה הזו, של המכונית הזו, מה שלא יהיה. אתה המאמן השני. אתה אמור להיות המאמן על הפרקט.

זו דרך  שהייתי צריך ללמוד איך להתמודד איתה כי לא הייתי סוג כזה של מנהיג, אף פעם לא הייתי פוינט גארד. התחלתי ללמוד לשחק פוינט גארד רק כשהגעתי לישראל, הייתי צריך להסתגל ולהיות מוכן, לשים את הדברים למבחן ברגעים החשובים. להיות מנהיג קולי ופשוט לצאת מאזור הנוחות שליי כדי לעשות כל מה שצריך לעשות כדי לנצח משחקים.

והאם אימצת את זה מההתחלה?
לא.

למה?
 כי פשוט, אף פעם לא התחשק לי, אף פעם לא הרגשתי שאני חייב להיות המנהיג. התפקיד שלי הוא לבוא לאולם הזה, לנעול את הנעליים ופשוט לשחק כדורסל. אני לא רוצה שום אחריות. האחריות שלי היא רק לנצח משחקים, וכל שאר הדברים? צריך להיות מנהיג של 11, 12 גברים בוגרים אחרים, עם רגשות, תכונות ודפוסי חשיבה שונים. אז לפעמים אתה לא רוצה להתמודד עם זה כי אתה לא יודע איך כל אחד יגיב, אתה לא רוצה  להרוס את החברות שלך איתם, את האחווה שלך איתם. זה דבר מאוד מאתגר, וזה לא מתאים לכולם, אבל זה מיועד למישהו שמוכן לצאת מאזור הנוחות שלו ולעשות מה שחשוב יותר עבור הצוות ועבור הארגון.

באיזה שלב החלטת לקחת את זה על עצמך?
כשהבנתי שאין לנו מנהיג כשהגעתי לכאן לראשונה. אתה לא יכול להיות בקבוצה בלי מנהיג. תמיד הייתי בקבוצות שבהם היו להם מנהיגים. כשהייתי בירושלים, לא הייתי מנהיג. היו לנו כמה בחורים שהיו מנוסים והם היו ומדברים. כמובן שאני אומר את שלי, אבל לא הרגשתי שאני המנהיג שם. ובקבוצות אחרות ששיחקתי בהן, כשהייתי בטורקיה, רוסיה, יוון. לא הרגשתי שאני מנהיג, כי לא הייתי צריך, היו לנו שחקנים ותיקים. אז אף פעם לא הכניסו אותי למצב הזה, וגם בקולג', היו  שחקנים שהיו מבוגרים ממני שכבר ידעו הכל. אז לא הייתי צריך.

אהבת להיות בתפקיד הזה?
לא אהבתי את זה. לא. כי כמו שאמרתי, מעולם לא הייתי צריך לעשות את זה.  והיה לי נוח עם זה. אני פשוט מוביל בכך שאני נמצא על המגרש עם המשחק שלי ואני ממשיך בעניינים שלי. אבל זה יותר מזה כשאתה הופך להיות הבחור המבוגר, המנהיג, הפוינט גארד, וכל מי שמסתכל עליך כשאתה מדבר משתתק. אז זה הרגע שאתה יודע כאילו, אוי לעזאזל, זה אמיתי.

זה נראה כאילו נולדת לעמדה הזאת
זה עניין של הסתגלות. וזה מגיע מזה שאני רואה כל כך הרבה כדורסל, הפכתי מהבחור שתמיד שם את הכדור בסל, לזה שמנהל את המשחק, אבל  הייתי בסדר עם זה. 

אתה מעדיף להיות בעמדת השוטינג גארד עדיין?
כמובן. כן, עדיין, כמובן עד היום הזה. אני לא אשקר, אני מעדיף להיות בעמדת השוטינג גארד.

זה אותו מועדון שהגעת אליו לפני שנתיים?
לא, מה השתנה? הכל.

יש לך חלק בזה?
אני לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה. אני באמת לא יודע, אני יכול לשבת כאן ולהגיד כן, לא, ואני אשקר לך, אבל במציאות, אני באמת, באמת, באמת לא יודע.

אבל כשאתה אומר, כשאתה אומר הכל השתנה, למה אתה מתכוון בזה? 
כשהגעתי לכאן, זה היה בלגן. ואני לא מדבר על הדברים המשרדיים כי אני לא יודע, אני מדבר רק על החלק של הכדורסל.
לא ככה זה אמור להתנהל, ראיתי מועדונים גדולים, וראיתי שחקנים שמרוויחים הרבה כסף, אבל לא היה אכפת להם מהמשחק וכך חשבתי גם פה בהתחלה. אמרתי שאם אני אהיה חלק ממשהו, תנו לי להיות חלק ממשהו שהולך להשתנות עכשיו. רציתי שנעשה משהו משמעותי -  להגיע לגמר הגביע, לגמר הפלייאוף. הייתי צריך לעשות את כולם טובים יותר, ולמצוא דרכים לנצח משחקים. זה היה האתגר שלי כשהגעתי לכאן, ואני מרגיש שעשיתי עבודה נהדרת.
איך הארגון הזה הולך להיות כשאעזוב? אני לא יכול לחכות לראות את זה כי אני יודע שזה הולך להיות יפה. אני אוכל לשבת בחיבוק ידיים ולומר לילדים שלי "היי, אבא היה שם כשזה התחיל" 

אתה רוצה להמשיך לעקוב אחרי הפועל?
שאלה גרועה, ברור. תמיד. זו המשפחה שלי כאן, ברור שאמשיך לעקוב

האם זה משפיע באיזשהו אופן שלא השגת את התואר הזה בהפועל?
 כמובן. במיוחד כשאתה ממש שם. כשאתה ממש שם, כשיש לך אנשים בני 60, 70 שאומרים לך, "לא ראיתי אליפות מאז שנולדתי, זה עושה לך משהו". הרגשתי שאני יכול להיות הראשון, אני מרגיש עכשיו שהם הולכים לזכות במשהו בקרוב. אני לא יודע אם זה העונה, העונה הבאה, אבל זה יהיה בקרוב. אני מבטיח שזה יקרה, הם יהיו הטובים ביותר בישראל בסופו של דבר.

מה צופן העתיד לג'ייקובן?
כרגע, זה רק לעבוד על הנפש שלי. בכנות, באמת אין לי מושג. אני לא יכול להגיד לך שאני הולך לשחק. אני לא הולך לשחק כי החלק הזה עדיין לא תוקן. אז זה מפחיד כי אני באמת לא יודע ומצד שני אני צריך לדעת כי הזמן מתקתק. אם תשאלו אותי את השאלה הזו בעוד חודשיים, שלושה, תהיה לי תשובה.


אם אתה צריך לספר לי את התרחיש המאוד אופטימי של חייו של יעקב לששת החודשים הבאים, מה זה יהיה?
 להיות האבא הכי טוב שיכולתי להיות. זה הפוקוס העיקרי שלי. כדי לנסות לגרום ל-13 השנים האלה שאני מתגעגע לחיי הילדים שלי, לנסות להחזיר חלק מזה. אני אוכל להיות בבית עד נובמבר, דצמבר. אם אחליט לשחק כדורסל, לפחות אוכל לראות את היום הראשון ללימודים. לפחות אני אהיה מסוגל לאסוף אותם מבית הספר לשבוע, שבועיים או חודש. משהו שלא, כמו  ראיתי ימי הולדת. לא עשיתי את זה כל כך הרבה זמן. אני חושב שבגלל זה אני הולך להיות כל כך שמח, וזה יכול להשפיע על ההחלטה שלי לשחק שוב כדורסל. 

אנחנו נראה שוב את ג'קובן בראון?
בכנות, אני חושב שהפועל-תל אביב גמרה איתי כשחקן. לגבי ביקור, כן, ברור. כי הבטחתי לבת שלי שאקח אותה לכותל. אז בטח שאבקר פה, 1000%.