נועם יעקב בטור אישי על סבתא רבתא שלו- שורדת השואה.

אני גדלתי בבית ישראלי בחו״ל, ויום השואה תמיד היה יום עם משמעות בשבילי.

בפתח יום השואה אני נזכר וזוכר את סבתא רבתא שלי מצד אבא, ציפי יעקב.
סבתא רבתא שלי נולדה ב־17.12.1918 ברחוב (עיירה שעברה מספר ידיים – הצ׳כים, האוקראינים וההונגרים שלטו בה לסירוגין).
בילדותה למדה בבית ספר רוסי, ואחר כך עשתה הכשרה לשומר הצעיר.



בשנת 1944 נשלחה, יחד עם כל יהודי הונגריה, למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. יחד עם אחותה מלצ׳י הן עמדו בתור של הסלקציה, וכבר היו אמורות להישלח לתאי הגזים, יחד עם שתי בנות דודות נוספות, אך ברגע האחרון הגיעה בקשה לעוד ידיים עובדות – והן נשלחו לעבודה. הן עבדו במפעל נשק גרמני.

סבתא רבתא שלי הייתה בדיוק שנה באושוויץ־בירקנאו. זמן קצר לפני שחרור המחנה היא ומלצ׳י חלו בטיפוס, והיא הייתה על סף מוות בעת שחרור המחנה. ציפי ומלצ'י שרדו אבל כל שאר המשפחה נספתה במחנה – הורים, אחים ואחיות.

ציפי עלתה לישראל אחרי שלוש שנות נדודים, כולל שנה וחצי בקפריסין.
בקפריסין פגשה את אריה, סבא רבא שלי, ומשם הם, כאמור, עלו לישראל והצטרפו לקיבוץ העוגן.

זכיתי להפוך אותה לסבתא רבתא, והמחשבה על כך תמיד מרגשת אותי מחדש. לצערי, כשהייתי בן 4 בלבד – היא נפטרה.

היא נפטרה ב- 25.11.2008, בקיבוץ העוגן. בת 90 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך.